<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה צ"ב דין טומאת נדה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ט, ויקרא ט"ו י"ט, רמב"ם טהרה הלכות משכב ומושב פ"ד] ענין הנדות הוא מותר ארסיי לכך מטמאה במגע. עם הכונה בזה לתכלית ההרחקה ממנה אשר הוא צריך לכל בעל נפש כמו שיתבאר בחלק מצות לא תעשה באזהרת הנדה. המצוה צ"ג דין טומאת יולדת [סהמ"צ לר"מ עשין ק', ויקרא פי"ב, רמב"ם משכב ומושב פ"ה]. כונת טומאת היולדת ככונת טומאת הנדה.
האזהרה שמ"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת שמ"ו] הוזהרנו שלא לבא על הנדה בעת טומאתה כלומר כל השבעה ימים. והוא אמרו [ויקרא י"ח י"ט] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכל זמן שלא תטבול גם כן אחר השבעה היא נדה [רמב"ם איסו"ב פ"ד ה"ג]. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת ובשוגג יקריב חטאת קבועה.
<h2>דף כח.</h2>
המצוה ע"ג שנצטוינו להקריב קרבן זבה [סהמ"צ לר"מ עשין ע"ה]. לשון הר"ם בס"ה צונו שתקריב כל אשה זבה כשתרפא מן הזיבות, וזה הקרבן שתי תורים או שני בני יונה, והיא מחוסרת כפרה עד שתקריבהו. ואולי יש למקשה שיקשה עלינו ויאמר אחר שקרבן הזב וקרבן הזבה ואתה מונה מין הקרבן יתחייב למי שיתחייב כמו שעשית בקרבן חטאת וקרבן אשם [ו]ודאי וקרבן אשם תלוי וקרבן עולה ויורד, אשר מנית כל אחד מהם מצוה בפני עצמה, ולא השגחת לרוב העונות אשר יתחייב לכל אחד מהם קרבן [נשמט כאן מחה"ד, קרבן כן הנה היה ראוי לך שלא תחוש לריבוי האנשים שיתחייב כל אחד קרבן] העוף, ידע זה המקשה שקרבן זב וזבה אינו בעבור חטאים, ואמנם הוא קרבן מחוייב על ענין אחר, ואלו היה ענין הזיבות באיש ובאשה דבר אחד כמו שהוא בשם ששם זה זב ושם זאת זבה, היה מתחייב למנותם אחד, אבל אין הענין כן כי זיבת הזרע מן האיש הוא אשר יתחייב עליו קרבן, ואם יזוב מן האשה כמו זרע אינה זבה, וזוב האדם מן האשה תתחייב עליו קרבן ואם יזוב הדם מן האיש לא יתחייב עליו דבר. ומלת "זבות" אמנם ענינה ההגרות, ואין כל דבר נגר דבר אחר. ובבאור אמרו [נדה י"ט ע"א ל"ב ע"ב] האיש מטמא בלובן והאשה באודם, ולא יהיה זב וזבה כמשפט מצורע ומצורעת. וראיית זה הנגלית, אמרם בכרתות [ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע, הלא תראה איך מנו זב וזבה בשתים, ומנו מצורע באחד הן יהיה איש או אשה, כי זיבות האיש בלתי זבות האשה והכתוב אשר בא בזה הוא אמרו [ויקרא ט"ו כ"ח—כ"ט] ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה וגו'.
<h2>דף לה:</h2>
המצוה צ"ד דין טומאת זב. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו א'—ט"ו, רמב"ם הלכות טומאת מטמאי משכב פרק ה'] ענין הזיבה הוא מותר חמרי עם מה שיש בו מן הטנוף והלכלוך. המצוה צ"ה טומאת זבה. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו י"ט. רמב"ם מטמאי משכב ומושב פרק ה'] כונת טומאת הזבה כטומאת הנדה והכל ממעין אחד [נדה ל"ה ע"ב] ענינים רבים באו בעניני הטומאות יארך ענינם. ובמעט עיון יתבאר הכונה בהם. ומה שאין הגוים מטמאים בזיבה [נדה ל"ד ע"א] ולא בנדות [עבודה זרה ל"ו ע"ב ורמב"ם פ"ב מהל' מטמאי משכב ומושב פ"ב ה"י] ולא בלידה [תו"כ תזריע ריש פרשה א'], כי הטומאה באלה הענינים אינה אלא לבעל נפש מצד שהוא בעל נפש, לא לבהמות ולא לנמשלים כבהמות עם הכונה בזה שבטבע ישראל להתרחק מהם. וחכמים גזרו שיהיו כזבים לכל דבריהם [נדה שם] כדי שלא יהיו רגילין עמהם. והעבדים מפני שהם בקצת מצות כישראל [חגיגה ד' ע"א] מטמאין כישראל [זבים פ"ב מ"א] המצוה צ"ו דין טומאת שכבת זרע [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ה. ויקרא ט"ו ט"ז, רמב"ם שאר טומאות פ"ה] כונת טומאת שכבת זרע ככונת טומאת הזיבה.
<h2>דף מ.</h2>
האזהרה קל"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ו, פ"ז מהל' תרומות ה"א] הוזהר כהן טמא מלאכול בתרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב ד'] איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. ובגמרא מכות [י"ד ע"ב] אזהרה לתרומה מנין מאיש איש איזהו דבר השוה בזרעו של אהרן הוי אומר [זה] תרומה, ירצה לומר בזרעו של אהרון שיאכלוהו כלן זכרים ונקבות. וכבר נכפלה האזהרה גם כן בזה הענין באמרו [ויקרא שם ט'] ושמרו את משמרתי. והעובר על אזהרה זו חייב מיתה בידי שמים. [חסר כאן ויש להוסיף, ובפ"ט מסנהדרין (פ"ג ע"א) מנו מחויבין מיתה בידי שמים]. ובכללן כהן טמא שאכל תרומה [צ"ל טהורה]. ושמו ראיתם אמרו ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ע"כ. כונת אזהרה זו מפני שהתרומה היא קדש לא תאכל כי אם לטהור, כי טהרת הנפש תלויה בטהרת הגוף, והטומאה היא מצד החמר כמו שבארנו.
<h2>דף מג:</h2>
המצוה צ"ד דין טומאת זב. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו א'—ט"ו, רמב"ם הלכות טומאת מטמאי משכב פרק ה'] ענין הזיבה הוא מותר חמרי עם מה שיש בו מן הטנוף והלכלוך. המצוה צ"ה טומאת זבה. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ו, ויקרא ט"ו י"ט. רמב"ם מטמאי משכב ומושב פרק ה'] כונת טומאת הזבה כטומאת הנדה והכל ממעין אחד [נדה ל"ה ע"ב] ענינים רבים באו בעניני הטומאות יארך ענינם. ובמעט עיון יתבאר הכונה בהם. ומה שאין הגוים מטמאים בזיבה [נדה ל"ד ע"א] ולא בנדות [עבודה זרה ל"ו ע"ב ורמב"ם פ"ב מהל' מטמאי משכב ומושב פ"ב ה"י] ולא בלידה [תו"כ תזריע ריש פרשה א'], כי הטומאה באלה הענינים אינה אלא לבעל נפש מצד שהוא בעל נפש, לא לבהמות ולא לנמשלים כבהמות עם הכונה בזה שבטבע ישראל להתרחק מהם. וחכמים גזרו שיהיו כזבים לכל דבריהם [נדה שם] כדי שלא יהיו רגילין עמהם. והעבדים מפני שהם בקצת מצות כישראל [חגיגה ד' ע"א] מטמאין כישראל [זבים פ"ב מ"א] המצוה צ"ו דין טומאת שכבת זרע [סהמ"צ לר"מ עשין ק"ה. ויקרא ט"ו ט"ז, רמב"ם שאר טומאות פ"ה] כונת טומאת שכבת זרע ככונת טומאת הזיבה.
<h2>דף מד:</h2>
המצוה רט"ו. לר"ם [סהמ"צ עשין רי"ג, אישות פ"א ה"ב] הוא הצווי שצונו לקיים הנשואין בתת דבר ביד האשה או בשטר או בביאה וזו היא מצות קדושין. וההערה על זה [דברים כ"ב י"ג] כי יקח איש אשה (ובא אליה) [ובעלה] הורה שהוא קונה אותה בביאה [עי' קדושין ט' ע"ב] ואמרו ז"ל [שם ה' ע"א וש"נ] כמו שיציאתה בשטר כן הויתה בשטר. וכן למדנו לקנותה בכסף מאמרו באמה העבריה אין כסף אמרו אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב [שם ג' ע"ב] אבל קדושין דאוריתא אמנם הם בביאה כמו שנתבאר במקומו[ת] מכתובות [ג' ע"א] וקדושין [ד' ע"ב, ט' ע"ב] ונדה [מ"ד ע"ב] וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכתא המחוברת לה ר"ל מסכת קדושין, ע"כ. וענין מצוה זו מבוארת בכונת הבריאות שברא ה' האדם זכר ונקבה [בראשית א' כ"ז] כי בזה יתקן סדור הבית. גם מפני שיהיה עליו תשוקתה והוא ימשול בה [שם ג' ט"ז] ועם זה יהיה זרעם נכון. ובא ענין קנין האשה כדי שיראה קנין חזק כשאר הקנינים והוא בכסף ובשטר. אמנם ענין הביאה זה מבואר שהוא הקנין הגמור בזה הענין, ומאשר אם יהיה תחלת הקנין בביאה מורה עזות פנים ולפרסם המעשה ההוא היו מלקין מי שמקדש בביאה. וכן המקדש בשוק שזה קרוב לענין הקדשה שלוקחה באי זה מקום שיזדמן. גם הרחיקו אם לא קדמו ביניהם דברים יהיו מלקין מי שמקדש בלא שדוכין כי גם זה ידמה לענין הקדשה [קדושין י"ב ע"ב, יבמות נ"ב ע"א] ולכונה זו אסרו הביאה עד שתכנס לחופה, וכן להתעורר שכל מה שנצטוינו הוא לשלמות נפשנו אסרו הביאה בלא ברכה. ותקנו שש ברכות [כתובות ז' ע"ב, ח' ע"א, וערש"י שם] אשר במעט עיון יתבאר ההערה שבענין הברכות. ברכת שהכל ברא לכבודו על כלל המציאות. ואמרו יוצר האדם על יצירת מין האדם שהוא מין מיוחד בארץ. וברכת אשר יצר שהוא עקר הבריאה והתכלית בו וכבר בארנו כונת רבותי' אמרם [ברכות ס"א ע"א, ערובין י"ח ע"א] בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. ומפני שהיא בעת השמחה מברך שוש תשיש שזה יהיה עקר שמחתנו. ולברכת החתן והכלה שיתעורר שכל הטובות והשמחות מה' מברך שמח תשמח. וברכת אשר ברא להתעורר שה' ברא הכל. ופתחו בברכה זו בברוך מפני שאומרו אותה לבדה. ולמען לא תהיה קלה בעניו להוציאה וידמה הענין כקדשה אמרו [כתובות נ"ז ע"א] שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. ומה שבא בענין הקדושין שצריך שיהיה ברצונה [קדושין ב' ע"ב] זה מבואר, למען יהיו לדעת אחת ויהיה זרעם נכון. ומה שיראה מן ההבדל בזה שאם נתקדשה בעל כרחה אינה מקודשת, ואם קדש בעל כרחו [ב"ב מ"ח ע"ב, רמב"ם שם רפ"ד] מקודשת מבואר מה שיש בזה ממשפטי היושר שאם תתקדש בעל כרחה אין בידה להתיר קשרה ותהיה כל ימיה כשבויה ואסורה ברשותו. אבל האיש בידו לגרש כשירצה ואפילו בעל כרחה. ואחר שנתקדשה ונתיחדה לאיש מדעתה מן הדין הוא שתאסר ותהיה אשת איש גמורה אעפ"י שהוא היה אנוס. ומאשר עקר ענין הנשואין לקיום המין הזהירו [יבמות ס"א ע"א] שלא לישא עקרה וזקנה ואילונית שזה יהיה כהפקר, וכן אמרו [שם ס"ד ע"ב] שלא יקח אדם אשה ממשפחת מצורעים וכיוצא בזה, כי עקר המצאת המין הוא להיות שלם לעבודת השם. ולמען יהיה זרעם נכון אמרו [שם] שידקדק לקחת ממשפחות המיוחסות ואז שכינה עמהם וזה מבואר. והיחס האמתי הוא כשהוא מגזע אמת שלמים בצדק וביושר, כי טבע המקור להדמות לשרשו. ומאשר ג"כ אחת מכונות הנשואין לנקיות הגוף להשמר מהרהור, אמרו רבותינו [יבמות ס"ב ע"ב] השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה גם אמרו שרוי בלא תורה וזה מבואר. ולהיות עקר גדול בישראל להיות שלום ביניהם לברכה שכתבנו הזהירו רבותנו שיכבד אדם אשתו ואז יעמוד בשלוה שלא יחטא, וזה אמרם [יבמות שם] האוהב אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר [איוב ה' כ"ד] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
<h2>דף מו:</h2>
האזהרה קל"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קל"ג] הוזהר כל זר מלאכול תרומה, והוא אמרו [ויקרא כ"ב י'] וכל זר לא יאכל קדש. ירצה בזה "הקדש" התרומה לבד, וכן הבכורים, כי הם נקראו תרומה כמו שאני עתיד לבאר [סהמ"צ לר"מ ל"ת קמ"ח] וזה רצוני באמרי כל תרומה ואם אכל תרומה בזדון חייב מיתה [בידי] שמים ואינו חייב תוספת חומש, כמו שנאמר בה' ובז' ממסכת תרומה. ובט' מסנהדרין [פ"ג ע"א] מנו מחוייבי מיתה בידי שמים ובכללן זר שאכל תרומה, ושמו ראית זה אמרו ית' [ויקרא שם ט'] ומתו בו כי יחללוהו ואחריו וכל זר לא יאכל קדש. ובשני מבכורים אמ' התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורה לזרים. ורב חולק על אלו המשניות כלן ואמר זר שאכל תרומה לוקה. וידוע הוא [ערובין נ' ע"ב וש"נ] כי רב תנא הוא ופליג. וכבר בארנו בפירוש המשנה [הקדמה לפירוש המשנה] שכל מחלקת שאינו מחלקת במעשה רק בדעות לא אחתוך בה הלכה ולזה לא אמרו הנה אם הלכה כרב או כסתם משנה. אחר שלדברי הכל לוקה. כי כל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מן הלאוין לוקה גם כן לפי מה שבארתי בהקדמת ספר זה, ע"כ. וכתבנו הכונה שם ונאסרה אכילתן רק לכהנים שהם משרתי ה' ובא בזה ענש מיתה למעלתם ולתכלית האזהרה כדי שלא יעכבו אצלם. ולא באה האזהרה ולא ענש בענין המעשרות כי זה היה כנגד חלקם המגיעם בארץ.
<h2>דף נב:</h2>
המצוה ק"א. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"א, רמב"ם טומאת צרעת פ"א] לשון הר"ם צונו על טומאת אדם מצורע, וזאת המצוה כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שהוא טמא מהם ומה שיצטרך מהם הסגר או לא יצטרך, ומה שיצטרך עם ההסגר גלוח, ר"ל תגלחת הנתק, וזולת מה מפרושי משפטיה ואיכות כלליה.
<h2>דף סא:</h2>
האזהרה מ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ב, רמב"ם הל' כלאים פ"י] הוזהרנו מללבוש הבגד הארוג מצמר ופשתים. כמו שהיו לובשים אותו כומרי עבודה זרה בזמן ההוא. והוא אמרו ית' [דברים כ"ב י"א] לא תלבש שעטנז. וזה מפורסם אצל פרושי החורי אשר במצרים, ע"כ. וטעם אזהרה זו מבואר בלשון הר"ם ובדרך זו בארה בספר המורה [מו"נ ח"ג פל"ז]. ולפי מה שמצאתי במדרשים נתעוררתי בענין אחר בכונת הכלאים, ואולי הכל עולה לכונה אחת. אמרו ברבה רבתי קין הביא ממותר מאכלו קליות זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן כבשים שלא נגוזו לצמר. אמר ר' יהושע בן קרחא אמר הקב"ה לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם, ואפילו באריגת הבגד שנאמר לא תלבש שעטנז. ובפרשת נ"ט אשת חיל מי ימצא [משלי ל"א י'] זו שרה אמנו וכו' דרשה צמר ופשתים שתבעה הפרש לעולם בין יצחק וישמעאל, כשם שצמר ופשתים אינן מתחברים יחדו שנאמר [בראשית כ"א י'] ותאמר לאברהם גרש את בן האמה הזאת וגו'. ובאור רמזים אלו כי ידוע הוא כי מנחת הבל נרצית לה' ומנחת קין לא נרצית וכן ידוע שיצחק בן הגבירה וישמעאל בן השפחה, והמשיל מנחת קין והבל לחבור צמר ופשתים, והפרש בין יצחק וישמעאל לאזהרת צמר ופשתים שלא יתחברו יחד. וכן הוזהר חבור בעלי חיים יחד, ר"ל שלא לחרוש בשור ובחמור. ולפי פסק הר"ם [רמב"ם כלאים פ"ט ה"ז] שהוא העקר אינו חייב אלא בהמה טהורה עם בהמה טמאה. לעורר שלא יחבר האדם החי הטהור עם החי הטמא אבל ירגיש בהבדל שביניהם. וכן בבגד הוזהר (שלא הוזהר) הבא מבעלי חיים עם הבא מן הצומח מן האדמה, לכונה זו בעצמה. וזה מבואר אל מנחת קין והבל, והתחברות יצחק וישמעאל. ויש קצת הוראה במלת שור על העיון וחמור על החומר. ומלת צמר על החום המיוחד אל דקות העיון, ומלת פשתים על הפשיון והגסות. ובענין הזריעה הוזהרו כלאים, שברוב הכלאים הוא מן החטים והשעורים, שהאחד מאכל בהמה והאחר מאכל אדם. לזאת ההערה בעצמה. ויותר הערה בענין אסור כלאי הכרם שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד [קדושין ל"ט ע"א]. ויש בזה התערבות מאכל האדם והבהמה והדבר המיוחד למזון הנפש והוא היין. ואפשר שזה היה מנהג עובדי עבודה זרה כמו שכתב הר"ם לכונה זו בעצמה. ר"ל להורדת הרוחניים עם הדומם, שבזה היו עושין הטלאס"ס, ולכונה זו היו עושין לובשין הכמרים בגד מעורב מצמר ופשתים. וכן כל מה שהיו עושין בענין הכלאים היו עושין לכונה זו. ויהיה ענין אסור הכלאים שלא ללכת בדרכי הכופרים, גם הערה בצד מה כמו שבארנו. ואפשר שלכונה זו בעצמה בא אסור הרבעת בהמה והרכבת האלנות. ואפשר שבו כונה אחרת ונרחיב הן באור במקומן בג"ה [בגזירת האל].
<h2>דף סו.</h2>
המצוה צ"ב דין טומאת נדה [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ט, ויקרא ט"ו י"ט, רמב"ם טהרה הלכות משכב ומושב פ"ד] ענין הנדות הוא מותר ארסיי לכך מטמאה במגע. עם הכונה בזה לתכלית ההרחקה ממנה אשר הוא צריך לכל בעל נפש כמו שיתבאר בחלק מצות לא תעשה באזהרת הנדה. המצוה צ"ג דין טומאת יולדת [סהמ"צ לר"מ עשין ק', ויקרא פי"ב, רמב"ם משכב ומושב פ"ה]. כונת טומאת היולדת ככונת טומאת הנדה.
<h2>דף סו:</h2>
המצוה ק' להקב"ה צונו שנטבול במי מקוה ואחר נטהר מאיזה מין ממיני הטומאה שנטמאו בה [לשון הר"מ עשין ק"ט, רמב"ם הל' מקואות] והוא אמרו ית' [ויקרא ט"ז כ"ו] ורחץ את כל בשרו במים ואחר יבא אל המחנה, ובאה הקבלה [ערובין ד' ע"ב, ותו"כ ויקרא שם] מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקוה, אלא א"כ יהיו המים נובעים כי אז אין להם שיעור [מקואות פ"א מ"ז מ"ח], כמו שנתבאר בתלמוד זאת המצוה. ומתנאיה שהזב בלבד יהיו המים אשר יטהר בהם נובעים [מקואות פ"א מ"ח] כמו שבא בו הכתוב [ויקרא ט"ו י"ז] במים חיים, ואין הכונה באמרו שהטבילה מצות עשה שיתחייב על כל פנים כמו שיתחייב כל מי שנתעטף בטלית שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה מעקה, אמנם ארצה בזה דין טבילה, והיותנו מצווין שמי שירצה ליטהר מטומאתו לא תגיע לו כי אם בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא [תורת כהנים אחרי מות פרשה ט' חלק ג'] ורחץ במים יכול גזרת מלך ת"ל ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה. רומז אל זה העקר שבארתי לך שזה דין בלבד מי שירצה להטהר יעשה כך, וזה הדין הוא המצוה, אמנם שנחייבהו טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה לישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה ימים רבים הרשות בידו. וכבר אמר הכתוב [ויקרא כ"ב ז'] שכל מי שנטמא ויטבול שהוא טהור אבל לא תושלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכזה בא ג"כ בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו מגולה נוגע בשטח המים ואמרו [ערובין ד' ע"ב] כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה נתבאר לך שזאת המצוה והיא מצות טבילה כוללת כל משפטי הטבילה ודיני החציצה ודיני טבול יום ע"כ. וכתב הר"ם בסוף ספר טהרה [רמב"ם פי"א מהל' מקואות הי"ב] דבר ברור וגלוי שהטמאות והטהרות גזרת הכתוב הן ואינם מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החקים, וכן הטבילות וכן הטמאות מכלל החקים, הם שאין הטמאה [טיט או] צואה שתעבור במים, אלא גזרת הכתוב הוא, והדבר תלוי בכונת הלב, לפיכך אמרו חכמים [חגיגה י"ט ע"א] טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, ואעפ"י כן רמז יש בדבר [כשם] שהמכוין לבו לטהר [חסר מה"ד, כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכון לבו לטהר] נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן הדעות והביא [נפשו] במי הדעת [טהור] הרי הוא אומר [יחזקאל ל"ו כ"ה] וזרקתי עליכם מים וגו' וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ע"כ. וזה שכתב הר"ם שזה איננה מצוה שיתחייב עליה, נמשך לטעם שכתב הר"ם בענין הטמאות פ' מ"ה משלישי [מו"נ ח"ג (פמ"ה) [פמ"ז] שהכונה היתה לשמירה שלא להכנס למקדש תמיד. אמנם קצת מן החכמים [דעת השאילתות שאלתא צ"ו, בה"ג הל' נדה סי' מ"א הלכות ראו סי' ט"ו, ר"ח בתוס' יומא ח' ע"א ד"ה דכו"ע ועוד] אמרו שהטבילה מצוה מחוייבת. ואמ' [יומא ח' ע"א] טבילה בזמנה מצוה. ולפי דעתם יהיה ענין הטמאות להערה כמו שכתבנו, וכן ענין הטבילה. וממה שכתב הר"ם בסוף טהרה נראה שהטבילה להערה. וכבר ידעת מאמרם [שהש"ר פ"א י"ט] למה נמשלו דברי תורה למים מה מים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף דברי תורה כן. ושעור ארבעים סאה זה השעור הלכה למשה מסיני שצריך לגוף האדם [ערובין ד' ע"ב]. אמנם שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין המים בזה יש הערה שיטהר עצמו בלתי חציצה ובלתי דבר מונע, ואמנם מה שבאה הקבלה שאין טובלין במים שאובים להערה שהטהרה היא מה' וזה ידוע. ומה שבאה הלכה למשה מסיני ששלשת לוגין פוסלין המקוה לא נתברר לנו דבר שתנוח בו דעתנו, ומה שהצריכה תורה מים חיים לזב יותר משאר הטמאות, אפשר שהזיבה באדם מורה על שפע החמר וטמאה גדולה, וצריך הערה רבה.
